<h1>ספר החינוך מצוה תקכ"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנמנענו מלחמול על מי שהרג חבירו או חסר אחד מאיבריו שלא יאמר הדיין עני זה שכרת יד חבירו או סמא עינו לא בכוונה עשה זה ויחמול עליו וירחמהו מלשלם לו כדי רשעתו, על זה נאמר [דברים י"ט] ולא תחוס עינך נפש בנפש וגומר, ונכפלה המניעה בזה במקום אחר שנאמר לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי. שורש מצוה זו ידוע שאם לא נייסר המזיקין ונבער הרע מקרבנו איש את רעהו חיים בלענו ולא יתיישבו המדינות, אין הצורך להאריך בו הדיבור. דיני המצוה קצרים מבוארים בלשון הכתוב. ונוהג איסור זה בזכרים כי להם לעשות המשפט, ובזמן הבית, והדיין העובר על זה והעלים עינו מלענוש המחויב כפי רשעתו עבר על לאו זה אבל אין בו מלקות לפי שאין בו מעשה, וענשו גדול מאד מן הטעם שזכרנו שיש בדבר חרבן בישוב העולם, ואף בחוצה לארץ אף על פי שאין בנו כח לדין דיני נפשות חייבין כל בית דין לענוש המחוייבין כפי רשעתן כאשר תשיג ידם הן בממון או בגוף אם יוכלו להם כפי שיראו שהשעה צריכה, שאי אפשר לקיום העם אם אין השבט נטוי תמיד על גו כסילים.
